Seven Torah Passages of Non-Mosaic Origin According to Ibn Ezra and R. Joseph Bonfils

Introduction

Rabbi Avraham ibn Ezra (1089-1164) is one of the most celebrated classical Jewish commentaries on the Torah. His commentary is included in virtually every Rabbinic Bible (Mikraot Gedolot). In some of his comments, he references a secret that he wishes to hint at but not disclose. Ibn Ezra’s never states his meaning explicitly, but his point and his reasoning were later explained clearly by R. Joseph ben Eliezer (Tuv Elem) Bonfils (late 14^th cent.), in his commentary on ibn Ezra titled Tzafnat Pa’aneach.

In short, Bonfils explains, ibn Ezra believes that certain biblical passages were not written by Moses. In these terse comments, ibn Ezra refers to six passages of various lengths.

1. Genesis 12:6
2. Genesis 22:14
3. Deuteronomy 1:1-5
4. Deuteronomy 3:11
5. Deuteronomy 31:9
6. Deuteronomy 34:1-12

In addition to his discussion of these verses, ibn Ezra also has a harsh criticism of another scholar, called Yitzhaki (not Rashi), who makes a similar suggestion about a seventh passage, Genesis 36:31-39. Given ibn Ezra’s view regarding the possibility of non-Mosaic additions, it is unclear why he reacted so harshly in this case (something Bonfils attempts to explain.)

Below are the seven biblical passages in question, with all relevant comments by ibn Ezra and Bonfils translated into English and with the original Hebrew included.

A

“The Canaanites Were Then in the Land” (Genesis 12:6)

The Verse

וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ:

Abram passed through the land as far as the site of Shechem, at the terebinth of Moreh. The Canaanites were then in the land.^[1]

Ibn Ezra

”והכנעני אז בארץ“ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר. ואם איננו כן יש לו סוד. והמשכיל ידום:

“The Canaanites were then in the land” – It could be that the Canaanites took the land of Canaan from a different group, but if this is not correct, then there is a secret here, and the wise will remain silent.

Bonfils

”’והכנעני אז בארץ‘, יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר“ – פירוש : ידוע כי מילת ”אז“ היא רמז על זמן ידוע לעתיד או לשעבר, והנה פירושה כמו ”בעת ההיא“. ועל כן הוצרך לפרש שמלך הכנעני בעת ההיא, כי אז לקחה מיד אחר.

“‘The Canaanites were then in the land’ – It could be that the Canaanites took the land of Canaan from a different group.” ^[2] The meaning: It is known that the word “then” implies either a later or an earlier period of time. It has the same basic meaning as “at that time.” Therefore, it is necessary to explain that the Canaanites ruled at that time to mean that the Canaanites took it from a different group [who were there before them].

ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום – פירוש : אם לא באה מלת אז להודיע שאז תפשה מיד אחר יהיה הפירוש קשה וסתום וראוי להעלימו, והוא רמז סודו בתחילת פרשה אלה הדברים (א:ב), ופירושו הוא כי איך אמר בכאן מלת ”אז“, שמשמעה אז היה בה אבל עתה אינו בה? הלא משה כתב את התורה ובימיו היתה הארץ ביד הכנעני! ולא יתכן שיאמר משה ”אז“ כי הדעת נותן שנכתבה מלת ”אז“ בזמן שלא היה הכנעני בארץ, ואנחנו ידענו כי לא סר הכנעני משם כי אם אחרי מות משה כשכבשה יהושע. ולפי זה נראה שלא כתב משה זאת המלה בכאן, רק יהושע או אחד משאר הנביאים כתבוה,

“But if this is not correct, then there is a secret here, and the wise will remain silent.” The meaning: If the word “then” is not there to teach that [the Canaanites] took the land from a different group, then the other possibility is difficult and veiled and it would be best to hide it. He (Ibn Ezra) hinted to his secret in the opening of Deuteronomy, and the meaning is this: How could [the Torah] use the word “then” in this context, which implies that [the Canaanites were there] then but that they are there now. But didn’t Moses write the Torah and in his time the Canaanites ruled the land? It makes no sense for Moses to write “then,” for reason dictates that the word “then” could only have been written at a time when the Canaanites were not occupying the land, and we know that the Canaanites were not removed from the land until after Moses’ death during the conquest of Joshua. According to this, Moses did not write that word here, rather Joshua or one of the later prophets wrote it.

כאשר מצאנו בספר משלי (כה:א) ”גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה.“ כי אחר ששלמה חבר הספר למה נזכר שם חזקיה שנולד אחר כמה דורות? רק היה זה קבלה בידם איש מפי איש מפי שלמה, ועל כן כתבוהו ונחשב כאלו שלמה כתבו. וככה בכאן היה קבלה בידי ישראל שבימי אברהם היה הכנעני בארץ וכתב אותו אחד מן הנביאים כאן. ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה?!

This is similar to what we find in Proverbs (25:1): “These are also proverbs of Solomon, which the men of Hezekiah kind of Judah copied.” If Solomon wrote this book, how could Hezekiah—someone who was born generations later—be mentioned? Rather, the work was passed on among them, person to person, going back to Solomon, and this is why although [Hezekiah’s men] wrote it, it is attributed to Solomon. Similarly, it was a tradition among the Israelites that in the time of Abraham there were Canaanites in the land, and one of the later prophets wrote this down here. Now since we are bound to believe the words of tradition and prophecy, what difference does it make if Moses wrote it or if some other prophet wrote it, since all of their words and true and divinely inspired?!

ואם תאמר: הנה כתוב ”לא תוסיף עליו“ (דברים יג,א)! התשובה: דע כי ר' אברהם בעצמו פירש זה בפרשת ואתחנן (דברים ה:ה), כי המילות הם כגופות, והטעמים כנשמות, ועל כן יש פרשיות שנכתבו בתורה פעמים גם שלש, ויש באחת תוספת על האחרת ואינו נחשב התוספת.

And if one were to argue that the Torah said (Deut. 13:1): “Do not add anything.” The answer is that one should know that R. Abraham Ibn Ezra himself explained this in Parashat Vaetchanan (5:5) that words are like bodies and meanings are like souls, and, therefore, there are sections which are repeated two or three times in the Torah, and each has something new relative to the others and this is not considered an addition.

ועוד, כי בפירושו הראשון בפרשת לך לך (יב,ד) אמר כי לא נאמר ”לא תוסיף עליו“ רק על המצות. כלומר, מה שהזהירה התורה ”לא תוסיף עליו“, לא הזהירה כי אם על מספר המצות ועל עיקרם, אבל לא על המלות. על כן אם הוסיף נביא מלה או מלות לבאר הדבר כאשר שמע מפי הקבלה אין זו תוספת. והראיה מן הזקנים כשתרגמו התורה בלשון יוני לתלמי המלך כאשר הזכרתי בפרשת נח, ששינו יג דברים, כמו שכתוב במסכת סופרים (א:ט) ובמסכת מגילה (ט.).

Furthermore, in his first comment to Parashat Lech Lecha (12:4) [Ibn Ezra] says that the rule about adding only refers to mitzvot, meaning, the Torah is only warning us not to add to the number of commandments and there overall structure, but this has nothing to do with [adding] words [to the Torah]. Therefore, if a prophet were to add a word or two to explain something known from tradition, this is not an “addition.” A proof to this effect comes from the elders who translated the Torah into Greek during the rule of Ptolemy, as I explained in Parashat Noah, that they adjusted 13 matters, as is described in Tractate Soferim (1:9) and Tractate Megillah (9a).

ואם תאמר: החליפו אבל לא הוסיפו. התשובה: הלא תראה בפסוק ”וירכיבם על החמור“ (שמות ד:כ) שתרגמוהו על נושא אדם, והנה שתי מלות במקום מילה אחת. וכן ”את הארנבת“ (דברים יד:ז) תרגמוהו ואת צעירת הרגלים. ואם תאמר: מפני אימת מלכות עשו [עשו] זה. מי נתן להם רשות לשנות ולהוסיף ולגרוע בעבור אימת מלך? ואם המלך היה לומד כתיבתינו, והיה רואה ששינו, הנה היה חלול השם בפרהסיא, ורבותינו ז”ל אמרו כי במקום שיש חילול השם יהרוג ואל יעבור (סנהדרין עד.).

And if you suggest: ‘They changed words but they didn’t add any’ here is a response: Look at the verse (Exod. 4:20): “And he (Moses) placed them on a donkey,” which they translated as “on a transporter of people” – two Hebrew words in place of one word. Similarly, “the hare” they translated as “the short-legged [one].” If one were to retort: They did this to avoid offending the Romans – who gave them the right to change, add or subtract out of fear of the king? And if the king ever learned our language and saw that we had changed [words], this would have been a public shaming of God? Do not our Rabbis say (b. Sanhedrin 74a): “In a situation of desecration of God’s name one should allow oneself to be killed and avoid the violation”?!

ואחר שלא חששו לכל זה, התבאר כי היה בידם כח להוסיף מלות כדי לבאר, וקל וחומר שיש כח ביד נביא להוסיף מלה בדברי נביא לפרש דבריו, ואף כי בדבר שאיננו מצוה רק סיפורי דברים שעברו. על כן לא יקרא תוספת.

Now since they do not seem to have been concerned about this, it seem clear that it was in their power to add words in order to explain [matters]. How much more so would it have been in the power of a prophet to add a word into the speech of another prophet in order to explain his words—assuming that the matter is not a mitzvah but just narrative. Therefore, such should not be referred to as “an addition.”

ואם תאמר עוד: הנה אמרו רבותנו ז"ל בסנהדרין פרק חלק (צט.), שאפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה, אלא משה מפי עצמו אמרו, עליו הכתוב אמר (במדבר טו:לא) ”כי דבר י'י בזה“! יש להשיב כי זה על ענין המצות כאשר אמרנו למעלה, ולא על הסיפורים.

And if you argue: Our Rabbis in Sanhedrin, Perek Chelek (99a) said that even if a person were to say that the entire Torah is from heaven except for one verse which the Holy One, blessed be He, did not write but rather Moses wrote down his own words – regarding him scripture states (Numbers 15:31): He has insulted the word of the Lord,” – this can be responded to, for this only refers to the commandments, as we stated above. It does not apply to the narrative.

ומה אאריך אחר שר' יהודה ור' נחמיה דרשו במסכת מכות בפרק אלו הגולין (יא.), ”ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים“ (יהושע כד:כו) חד אמר: שמנה פסוקים של תורה“, וחד אמר ”ערי מקלט“, והנה זה מפורש. ובפרק הקומץ רבה (מנחות ל ע”א) צריך עיון שם.

Why go on at length about this, since Rabbi Yehudah and Rabbi Nehemiah offered a derashah, in Makkot(11a) on the verse (Josh. 24:26): ‘And Joshua wrote down these things in the Book of the Torah of God.” One of them said: “[This refers to] the [last] eight verses of the Torah.” The other one said: “[This refers to the passage] about the refuge cities (Josh. 20).” This is explicit. So too, in the 3^rd chapter of Menachot (30a), see there.^[3]

זה הסוד אין ראוי להודיעו לבני אדם בעבור שלא יזלזלו בתורה, כי מי שאיננו משכיל לא ידע להפריש בין הפסוקים שנכתבו בהם מצות ובין הפסוקים שנכתב בהם סיפור דברים. גם בעבור האומות, שאומרים לנו, ”תורתכם הייתה אמת, רק החלפתם אותה ושיניתם בה.“ על כן אמר והמשכיל ידום, כי המשכיל יודע כי זה לא יזיק, רק הפתאים יאשימו על ככה.

It would not be appropriate to reveal this secret to average people, lest they make light of the Torah, for anyone who is not sufficiently wise cannot differentiate between verses that contain mitzvot and verses that are simply narrative. Additionally, because of the nations, who tell us, “your Torah was once the truth, but you replaced it and changed it,” for these reasons he says, “the wise will be silent,” for the wise know that this does no damage, only the fools would attack him (ibn Ezra) for this.

B

“Whence the Present Saying” (Genesis 22:14)

The Verse

וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְ־הֹוָ֣ה׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְ־הֹוָ֖ה יֵרָאֶֽה:

And Abraham named that site YHWH-Yireh, whence the present saying, “On the mount of YHWH there is vision.”

Ibn Ezra

וטעם בהר ד’ יראה באלה הדברים.

The meaning of “on the mount of the Lord there is vision” is explained in Parashat Devarim.

Bonfils

”וטעם ’בהר י'י יראה‘ באלה הדברים“ – פירוש: בתחילת הפרשה (דברים א:ב). ודעתו היא כי הר י'י הוא הר המוריה שנבנה בו בית המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים (ב ג:א).

“The meaning of ‘on the mount of the Lord there is vision’ is explained in Parashat Devarim.” The meaning: At the beginning of the parasha (Deut. 1:2). His opinion is that “the Mount of the Lord” is Mount Moriah, upon which the Temple was built, as is written in Chronicles (2 Chron. 3:1).

ומשה לא כתב בתורה אי זה הר הוא, רק כתב ”המקום אשר יבחר י'י“ (דברים יב:יא) משמע שהוא לא ידע אי זה הר הוא, כי לא גלהו השם עד ימי דוד, ואיך אמר בכאן ”בהר י'י יראה“, שמשמע שידעו משה.

Now Moses never wrote in the Torah which mountain [the Temple would be built on], he only wrote “the place which the Lord will choose” (Deut. 12:11). This implies that Moses did not know which mountain it would be, since [God] did not reveal its name until the days of David. So how could [Moses] say here that “on the Mount of the Lord there is vision”, which implies that Moses knew [that this was the mountain.]

ועוד שאמר ”אשר יאמר היום“ שמשמע כאלו אמר, ”זה הוא מה שאומרים עתה בדורנו כשעולים לרגל, ”בהר י'י יראה“. כלומר, הוא עולה לעשות המועד בירושלם ולהשתחוות בהר י'י. ולא יתכן שיאמרו כן בימי משה.

Furthermore, he says here “whence the present saying,” the meaning of which is “this is what people say nowadays in our generation when they go up for the festival, that on the Mount of the Lord there is vision.” In other words, he is going up to celebrate the holiday in Jerusalem and to do obeisance on the Mount of God. It is impossible that people would have said this in the time of Moses.

ולפי זה לא כתב משה זה הפסוק רק כתבוהו הנביאים האחרונים, כאשר פירשתי בפסוק ”והכנעני אז בארץ“ בפרשת לך לך (בראשית יב:ו), ומשם תבין זה.

Therefore, Moses could not have written this verse. Instead the later prophets wrote it, as I explained on the verse, “the Canaanites were then in the land” in Parashat Lech Lecha (Gen. 12:6). Look there and you will understand this.

C

“On the Other Side of the Jordan” (Deuteronomy 1:1-5)

The Verses

^א אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל כָּל יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין פָּארָ֧ן וּבֵֽין תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: ^ב אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: ^ג וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְ־הֹוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: ^ד אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: ^ה בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר:

¹ These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.— Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, ² it is eleven days from Horeb to Kadesh-barnea by the Mount Seir route.— ³ It was in the fortieth year, on the first day of the eleventh month, that Moses addressed the Israelites in accordance with the instructions that the Lord had given him for them, ⁴ after he had defeated Sihon king of the Amorites, who dwelt in Heshbon, and King Og of Bashan, who dwelt at Ashtaroth [and] Edrei. ⁵ On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching. He said:

Ibn Ezra

”בעבר הירדן, במדבר, בערבה“ – ואם תבין סוד [השנים] עשר, גם ”ויכתוב משה“ (דברים לא:כב), ”והכנעני אז בארץ“ (ברא’ יב:ו), ”בהר ד’ יראה“ (שם כב:יד), ”והנה ערשו ערש ברזל“,(דברים ג:יא) תכיר האמת.

“On the other side of the Jordan, through the wilderness, in the Arabah” – If you understand the secret of the twelve—as well as “and Moses wrote” (Deut. 31:9), “and the Canaanites were then in the land” (Gen. 12:6), “on the mountain God will appear” (Gen. 22:14), “here is his bestead, an iron bedstead” (Deut. 3:11)^[4] – you will recognize the truth.

Bonfils

”וכן פירושו ’ככל אשר צוה י'י אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה‘“ – פירוש: דעתו היא כי אלה הפסוקים שהם מראש הפרשה עד פסוק ”י'י אלהינו דבר אלינו“ (א-ו) הם קשורים זה בזה, כאלו כתוב: ”אלה הדברים אשר בפרשיות הבאות כבר אמרם משה לישראל ככל אשר צוה י'י אותו אליהם במקומות הנזכרים שהם במדבר בערבה וגו’.“

“And this is also the meaning of ‘in accordance with the instructions that the Lord had given him for them…’^[5] ‘On the other side of the Jordan, through the wilderness, in the Arabah’” – The meaning: He understands that these verses, starting from the beginning of the parasha and ending with “the Lord our God spoke to us” (vv. 1-6), are connected. It can be paraphrased as, “These words, which will appear in the coming parashiyot, were said by Moses to Israel, in accordance with the instructions the Lord had given him for them in the places mentioned, which are the wilderness, the Arabah…”

”ואם תבין סוד השנים עשר (דברים ל:א-יב) גם ‘ויכתוב משה’ (דברים לא:ט), ‘והכנעני אז בארץ’ (בראשית יב:ו) ‘בהר י”י יראה’ (בראשית כב:יד), ‘הנה ערשו’ (דברים ג:יא) תבין האמת“– פירוש: דע כי השנים עשר הם יב פסוקים שבסוף התורה (דברים לד:א-יב), והוא אמר שם (לד:א) כי לפי דעתו מפסוק ”ויעל משה“ עד סוף התורה כתב יהושע, ומזה נבין דעתו על פסוקים האחרים. והנני אבאר טעמי כלם.

“If you understand the secret of the twelve, as well as ‘and Moses wrote,’ ‘and the Canaanites were then in the land,’ ‘on the mountain God will appear,’ ‘here is his bestead, an iron bedstead’ – you will recognize the truth.” – The meaning: Know that the secret of the twelve refers to the final twelve verses of the Torah (Deut. 34:1-12). There [ibn Ezra] says that in his estimation, Joshua wrote the end of the Torah, beginning with the verse “Moses went up.” From this we can extrapolate his opinion about the other verses. I will now explain the reason for each of them.

”סוד השנים עשר“ – פירוש: הוא פירש שם כי אחר שעלה משה לא ירד, ועל כן הוצרך לפרש כי יהושע כתבם בנבואה, זה הוא דרך הפשט. ומה שפירשו רבותינו ז”ל כי משה כתבם בדמע, דע כי מחלוקת היא במסכת מכות פרק הגולין (דף יא.), ובמנחות פרק הקומץ רבה (דף ל.), ובבבא בתרא פרק ראשון (דף טו.), ויש שם מי שאמר כדברי ר’ אברהם.

“The secret of the twelve” – The meaning: He explains there that after Moses went up he did not come down. Therefore, it is necessary to explain that Joshua wrote them through prophecy. This is the simple (peshat) understanding. Regarding that which the Rabbis suggested, that Moses wrote them with tears – this is a debate in the second chapter of Makkot (11a), in the third chapter of Menachot(30a), and in the first chapter of Baba Batra (15a), and one of the opinions there aligns with what Rabbi Abraham [ibn Ezra] says.

”גם ’ויכתוב משה‘“ – פירוש: בפרשת וילך כתוב ”ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים וגו’.“ (דברים לא:ט). כי מלת ”ויכתב“ גם ”ויתנה“ מעידות שכבר נתנה קודם שנכתב זה הפסוק.

“As well as ‘and Moses wrote’” (Deut. 31:9) – the meaning: In Parashat Vayellech it is written “Moses wrote down this Torah and gave it to the priests…” The words “he wrote” and “he gave” demonstrate that it had already been given by the time this verse was written.

”והכנעני אז בארץ“ – פירוש: כבר ביארתיו בפרשת לך לך (בראשית יב:ו).

“The Canaanites were then in the land” (Gen. 12:6)– the meaning: I already explained this in Parashat Lech Lecha.”

בהר י'י יראה“ – פירוש: ביארתיו בפרשת וירא אליו (בראשית יב:ו).

“On the mountain God will appear” (Gen. 22:14) – the meaning: I explained this in Parashat Vayera.

”הנה ערשו“ – פירוש: ”הנה ערשו ערש ברזל הלא היא ברבת בני עמון“ – משמעו שהוא מעיד להם שהיא ברבת בני עמון. וידוע כי משה לא נכנס אל ארץ בני עמון, שנאמר ”רק אל ארץ בני עמון לא קרבת“ (דברים ב:לז). ואחר שלא נכנס שם, מאין ידע שהיתה ערשו של עוג בתוכה?! וידוע כי ישראל לא באו ברבת עד ימי דוד, ששלח את יואב וכבש את ארץ בני עמון, ואז ידעו שהיתה ערש עוג ברבה.

“Here is his bedstead” (Deut. 3:11) – the meaning: “His bedstead, an iron bedstead, is now in Rabbah of the Ammonites” implies that he is attesting to them that it is in Rabbah of the Ammonites. Yet it is known that the Moses never entered the land of the Ammonites, for [the Torah] says (Deut. 2:37): “but you did not encroach upon the land of the Ammonites.” Now since he never entered [Rabbah], how would he know that [Og’s] iron bestead was there? It is also known that Israel did not enter Rabbah until the time of David, who send forth Joab to conquer the land of the Ammonites. At that point they would have learned that Og’s bedstead was there.

וזה ראיה כי אחר כן נכתב זה הפסוק כתורה ולא כתבו משה, רק אחד מהנביאים האחרונים כתבו.

This is a proof that this verse was written into the Torah only after these events. Thus Moses did not write it but rather one of the later prophets must have written it.

”תבין האמת“ – פירוש: אם תבין סוד הפסוקים האלה שלא כתבם משה, אז תבין כי הפסוקים, החמשה שהם מתחלת הפרשה הזאת עד תחלת ”י'י אלהינו דבר אלינו“, לא כתבם משה, רק אחד מהנביאים האחרונים כתב אותם. ופסוק ”י'י אלהינו“, שהוא תחלת הענין, הוא קשור עם פסוק ”אלה המצות והמשפטים“ שהוא סוף ספר וידבר (במדבר לו:יג).

“You will recognize the truth” – the meaning: If you understand the secret of these verses, i.e. that Moses didn’t write them, then you will understand that these five verses, from the beginning of the parasha until the words “the Lord our God spoke to us” were not written by Moses either, but rather one of the later prophets wrote them. The verse “the Lord our God” is the beginning of the book, which connects with the words “these are the commandments and statutes” that form the end of the book of Numbers (36:11).

ומי שיסתכל היטב בענין הפסוקים האלה יבין האמת, ויעיד על זה כי כל החמשה הפסוקים האלה מדברים בלשון איש אחר, כאלו אחר מגיד הענין. ואם תאמר, כל התורה כלה גם כן מדברת בלשון אחרים? דע כי יש בכאן הפרש כי נתן בהם סימנים על המקומות שנאמרו בהם המצות האלה, והסימנים הם ”במדבר, בערבה וגו’.“ ואלו כתבם משה לא היה צריך לתת סימנים, כי כל ישראל היו שם והיו יודעים המקומות, ומה צורך היה לו להגיד להם סימני המקומות שהם שם, הואיל והם יודעים אותם?! וזה הכריחו לפרש כן.

Anyone who looks carefully at these verses will understand the truth, and can certify that all five of these verses are speaking in the third person, as if someone else were telling the story. And if one were to respond that the rest of the Torah also speaks as a third person narrator, note that there is a difference. [The author] gives allusions, “in the wilderness,” “in the Arabah,” etc. If Moses had written it, he would not have needed to offer an allusions, since all of Israel had been there and knew these places, so what need would there be for him to give them short-hand cues about places they had been, since they knew about them? This is what forced [ibn Ezra] to explain the passage as he did.^[6]

וכבר הקשיתי קושיות עליו בפרשת לך לך, בסוד ”והכנעני אז בארץ“ (בראשית יב:ו). ונתתי לכלם טעם על דעתו כראוי.

I already posed a number of difficulties with his position in [my comments on] Parashat Lech Lecha (Gen. 12:6), when glossing the secret of “the Canaanite was then in the land.” There I gave fitting answers to each [difficulty] in line with his reasoning.

D

“Now in Rabbah of the Ammonites” (Deuteronomy 3:11)

The Verse

כִּ֣י רַק ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ:

Only King Og of Bashan was left of the remaining Rephaim. His bedstead, an iron bedstead, is now in Rabbah of the Ammonites; it is nine cubits long and four cubits wide, by the standard cubit!

Ibn Ezra makes no comment on this verse, despite his reference to it in his gloss on Deut. 1:2.

E

“Moses Wrote Down this Torah” (Deuteronomy 31:9)

The Verse

וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֘ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְ־הֹוָ֑ה וְאֶל כָּל זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

Moses wrote down this Torah and gave it to the priests, sons of Levi, who carried the Ark of YHWH’s Covenant, and to all the elders of Israel.

Ibn Ezra makes no comment on this verse, despite his reference to it in his gloss on Deut. 1:2.

F

“Moses Went Up” (Deuteronomy 34:1-12)

The Verses

^א וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְ־הֹוָ֧ה אֶת כָּל הָאָ֛רֶץ אֶת הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן: ^ב וְאֵת֙ כָּל נַפְתָּלִ֔י וְאֶת אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן: ^גוְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר: ^ד וַיֹּ֨אמֶר יְ־הֹוָ֜ה אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר: ^ה וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־יְ־הֹוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְ־הֹוָֽה: ^ו וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: ^ז וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹֽא כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא נָ֥ס לֵחֹֽה: ^ח וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה: ^ט וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חָכְמָ֔ה כִּֽי סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְ־הֹוָ֖ה אֶת מֹשֶֽׁה:^י וְלֹֽא קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְ־הֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל פָּנִֽים:^יא לְכָל הָ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ יְ־הֹוָ֔ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל עֲבָדָ֖יו וּלְכָל אַרְצֽוֹ: ^יב וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל יִשְׂרָאֵֽל:

¹ Moses went up from the steppes of Moab to Mount Nebo, to the summit of Pisgah, opposite Jericho, and YHWH showed him the whole land Gilead as far as Dan; ² all Naphtali; the land of Ephraim and Manasseh; the whole land of Judah as far as the Western Sea; ³ the Negeb; and the Plain—the Valley of Jericho, the city of palm trees—as far as Zoar. ⁴ And YHWH said to him, “This is the land of which I swore to Abraham, Isaac, and Jacob, ‘I will assign it to your offspring.’ I have let you see it with your own eyes, but you shall not cross there.” ⁵ So Moses the servant of YHWH died there, in the land of Moab, at the command of YHWH. ⁶ He buried him in the valley in the land of Moab, near Beth-peor; and no one knows his burial place to this day. ⁷ Moses was a hundred and twenty years old when he died; his eyes were undimmed and his vigor unabated. ⁸ And the Israelites bewailed Moses in the steppes of Moab for thirty days. The period of wailing and mourning for Moses came to an end. ⁹ Now Joshua son of Nun was filled with the spirit of wisdom because Moses had laid his hands upon him; and the Israelites heeded him, doing as YHWH had commanded Moses. ¹⁰ Never again did there arise in Israel a prophet like Moses—whom YHWH singled out, face to face, ¹¹ for the various signs and portents that YHWH sent him to display in the land of Egypt, against Pharaoh and all his courtiers and his whole country, ¹² and for all the great might and awesome power that Moses displayed before all Israel.

Ibn Ezra

”ויעל משה“ – לפי דעתי, כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו.

“Moses went up” – in my opinion, from this verse and on Joshua was the author, for after Moses went up he was no longer writing, [and Joshua] wrote the passage through prophecy.

Bonfils does not gloss this comment.

G

“Before Any King Reigned Over the Israelites” (Genesis 36:31-39)

(A Counter Example)

The Verses

^לא וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:^לב וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה: ^לגוַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה: ^לד וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי: ^לה וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית:^לו וַיָּ֖מָת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה:^לז וַיָּ֖מָת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר: ^לחוַיָּ֖מָת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן עַכְבּֽוֹר:^לט וַיָּמָת֘ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב:

³¹ These are the kings who reigned in the land of Edom before any king reigned over the Israelites. ³² Bela son of Beor reigned in Edom, and the name of his city was Dinhabah. ³³ When Bela died, Jobab son of Zerah, from Bozrah, succeeded him as king. ³⁴ When Jobab died, Husham of the land of the Temanites succeeded him as king. ³⁵ When Husham died, Hadad son of Bedad, who defeated the Midianites in the country of Moab, succeeded him as king; the name of his city was Avith. ³⁶When Hadad died, Samlah of Masrekah succeeded him as king. ³⁷ When Samlah died, Saul of Rehoboth-on-the-river succeeded him as king. ³⁸ When Saul died, Baal-hanan son of Achbor succeeded him as king.³⁹ And when Baal-hanan son of Achbor died, Hadar succeeded him as king; the name of his city was Pau, and his wife’s name was Mehetabel daughter of Matred daughter of Me-zahab.

Ibn Ezra

”ואלה המלכים“ – י[ש] א[ומרים] כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. ויצחקי אמר בספרו, כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופירש הדורות כרצונו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו, כי אמר כי הדד הוא הדד האדומי, ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנ(ח)ס. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט, וספרו ראוי להשרף.

“These are the kings” – there are those who say that this section was written with prophecy. Yitzchaki^[7] wrote in his book that this section was written during the time of Jehoshaphat, and he proceeds to interpret the generations as he sees fit. This is why his name is Yitzchak, for anyone who hears him will laugh at him.^[8]For he said that Hadad (v. 35) is Hadad the Edomite (1 Kings 11:14), and that Mehetabel is the sister of Tahpenes^[9] (1 Kings 11:19-20). God forbid that the matter would be as he suggested about the time of Jehoshaphat. His book is fit for burning.

ולמה תמה על שמונה מלכים שמלכו שהם רבים. והנה מלכי ישראל כפלים במספר, ושני אלה המלכים קרובים לשני מלכי ישראל, גם מלכי יהודה רבים הם ממלכי אדום עד ימי משה.

Why would he be surprised about these eight kings having ruled, as if that were so many. There were double as many kings of Israel than this, and the [amount of] years these kings reigned is similar to the [amount of] years the kings of Israel reigned. Also the kings of Judah were much more numerous than the kings of Edom up until Moses.

והאמת שפירוש לפני מלך מלך על משה מלך ישראל, וכן כתוב ויהי בישורון מלך (דבר’ לג:ה).

The truth is that the meaning of “before any king reigned over the Israelites’ is a reference to Moses, King of Israel. And thus [the Torah] states (Deut. 33:5): “There was a king in Jeshurun.”

Bonfils

”יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה“ – פירוש: בעבור כי כתוב בה ”לפני מלך מלך לבני ישראל“, והם סוברים כי הראשון שמלך על ישראל הוא שאול, ולא יכול משה לדעת מה שהיה עתיד להיות עד ימי שאול כי אם בנבואה.

“There are those who say that this section was written with prophecy” – the meaning: Since it says “before any king reigned over the Israelites,” and these [commentators] believe the first person to reign as king of Israel was Saul. Thus, Moses could only have known what would occur (i.e. who would rule over Edom) until the reign of Saul by way of prophecy.^[10]

”כי בימי יהושפט נכתבה“ – פירוש: כי דעתו היתה שהראשון היה שאול, כאשר אמר, וסובר כרש”י שאלו המלכים היו שמנה וכנגדם העמיד יעקב ונטל מלכות מעשו כל ימיהם. ואלו הם: שאול, ואיש בושת, דוד, ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי[ו] (שאול) כתיב: ”אין מלך באדום נצב מלך“ (מלכים א כב:מח). ”ובימי יורם פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך“ (מלכים ב ח:כ). וכן נדרש בבראשית רבה (פג:ב).

“This section was written during the time of Jehoshaphat” – the meaning: His opinion is that the first king was Saul, as explained, and he agrees with Rashi, that there were eight [Edomite] kings, and as a counter to them, Jacob (=Israel) appointed eight kings, during whose time Esau (=Edom) had no king of its own. These were: Saul, Ish Boshet, David, Solomon, Rehoboam, Aviha, Asa, and Jehoshaphat. In [his] days,^[11] it says (1 Kings 22:48): “There was no king in Edom; a viceroy acted as king.” It was in the days of Joram that Edom rebelled against Judah and appointed a king over themselves (2 Kings 8:20). This also appears as aderasha in Genesis Rabba (83:2).

”כי אמר הדד הוא הדד האדומי“ – פירוש: שהיה שטן לשלמה, כדכתיב במלכים (א יא:יד). ולפי זה צריך לפרש שהיתה מלכותו קודם שאול והוסר ממלכותו כל ימי שאול ואיש בושת ודוד ושלמה עד זקנתו של שלמה, והנה חיה שנים רבות! וכל צריך כל האחרים לפרש.

“For he said that Hadad is Hadad the Edomite” – the meaning: He was the enemy of Solomon, as is written in Kings (1 Kings 11:14). According to this, [Yitzchaki] would have to explain that [Hadad] ruled before Saul, lost his thrown for the entire time Saul, David and Solomon ruled until Solomon’s old age. This would have been very many years. He would need to offer this interpretation about the others as well.^[12]

”ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנ(ח)ס“ – פירוש: כן היתה נקראת אשת הדד האדומי, ותחפנ(ח)ס אשת פרעה מלך מצרים שהיה חותנו של שלמה, ומהיטבאל היתה אחותה, והוא סובר כי אותה הכתובה בזאת הפרשה, כי בימי יהושפט נכתבה בכאן.

“And he said that Mehetabel is the sister of Tahpenes”– the meaning: That (=Mehetabel) was the name of Hadad the Edomite’s wife. Tahpenes was the wife of Pharaoh, king of Egypt, who was Solomon’s father-in-law, and Mehetabel was her sister. [Yitzchaki] believes that this is the person referred to in this parasha. Thus, that which was written here must have been written in the time of Jehoshaphat.

”וספרו ראוי להשרף“ – פירוש, לפי דעתי אמר ככה בעבור כי אם נכתבה בימי יהושפט הנה הוספו על התורה פרשה שלימה, והתורה אמרה ”לא תוסיף עליו“ (דברים ד:ב).

“His book is fit for burning” – the meaning: In my opinion, he said this because if it had been written in the days of Jehoshaphat, that means that an entireparasha was added to the Torah. But the Torah warns not to add to it (Deut. 4:2).

ואם יטעון טוען, ”הלא ר’ אברהם בעצמו רמז בתחלת ספר אלה הדברים (א:ב) שהוסיפו הנביאים האחרונים מלות גם פסוקים בתורה!“ התשובה: כי המוסיף מלה או פסוק לפרש מה שכתב משה, להוסיף בו ביאור, אין זה דומה למוסיף פרשה שלימה, כי מלה או פסוק הוא פירוש, אבל פרשה שלמה היא תוספת.

Now if someone were to argue, “But did Rabbi Abraham [ibn Ezra] himself hint towards the beginning of Deuteronomy (1:2) that later prophets added phrases, even verses into the Torah?!” The answer: Adding a phrase or a verse to explain that which Moses said, or to add a clarification is not the same as adding an entire parasha. A phrase or a verse is an explanation, but an entire parasha is an addition.^[13]

והנה מלכי ישראל כפלים במספר – פירוש: מירבעם והלאה הם יח: ירבעם, נדב, בעשא, אלה, זמרי, עמרי, אחאב, אחזיהו, יורם, יהוא, יהואחז, יואש, ירבעם, זכריה, שלום, מנחם, פקחיה, פקח, הושע. ובעבור כי זמרי לא מלך רק ז’ ימים (מלכים א טז:טו) גם שלום לא מלך רק ירח ימים (מלכים ב טו:יג), על כן לא הכניסם במספר, והנה נשארו יו.

There were double as many kings of Israel than this – the meaning: From Jeroboam and on there were 18: Jeroboam, Nadab, Baasha, Ella, Zimri, Omri, Ahab, Ahaziah, Joram, Jehu, Jehoahaz, Joash, Jeroboam, Zechariah, Shalom, Menachem, Pekahiah, Pekah, Hoshea. Since Zimri only reigned seven days (1 Kings 16:15) and Shalom only reigned a month (2 Kings 15:13), he didn’t include them in his calculation, leaving 16.

”ושני אלה המלכים“ – פירוש: שנותיהם של אלה המלכים מלכי אדום.

“And the [amount of] years these kings reigned” – the meaning: the years of these kings refers to the Edomite kings.

”קרובים לשני מלכי ישראל“ – כי ארבע מאות שנה של גלות מצרים החלו מלידת יצחק, ויצחק בן ששים שנה כשנולד עשו (בראשית כה:כו). ורבותינו ז”ל דרשו (במסכת סוטה יג.) שיעקב ועשו ביום אחד מתו. והנה היה עשו קמ'ז שנה, ולא מלכו בניו רק אחר מותו, והנה קמ'ז וס' הם ר'ז בחסרם מת שנים של גלות מצרים ישארו קצ'ג מעת שמת עשו עד יציאת מצרים, שהיא עד ימי משה כאשר יפרש.

“Is similar to the [amount of] years the kings of Israel reigned” – the meaning: The four hundred years of exile began with the birth of Isaac, and Isaac was 60 years old when he Esau was born (Gen. 25:26). Our Rabbis offered a derasha (b. Sotah 13a) that Jacob and Esau both died on the same day.” Thus Esau was 147 [when he died] and his sons did not reign [as kings] until after his death. Now 147 plus 60 is 207. Subtract this from the 400 years of Egyptian exile and there is 193 remaining from the time Esau dies until the exodus from Egypt, which is until the time of Moses, as [ibn Ezra] will explain.

ושנות מלכי ישראל שהם מלכי שומרון עלו ר'ן שנה, והנה אף על פי שהיו י'ו מלכים לא עלו שנותיהם רק ר'ן. ומלכי אדום שלא היו אלא חציים אלו שנותיהם קרוב מר' שנה, וכמעט יהיו ר'ן שנה.

Now the years of the kings of Israel, that is those who ruled in Samaria, add up to 250 years. Thus, even though there were 16 kings, the only reigned a total of 250 years. Yet the kings of Edom, who were only half as many, reigned almost 200 years, which is not much less than 250 years.

”גם מלכי יהודה“ – פירוש: דוד, ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיה, יהואש, אמציה, עוזיהו, יותם, אחז, חזקיה, מנשה, אמון, יאשיה, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו–הם כ'א מלכים.

“Also the kings of Judah” – the meaning: David, Solomon, Rehoboam, Aviha, Asa, Jehoshaphat, Jehoram, Ahaziah, Jehoash, Amaziah, Uzziah, Jotham, Ahaz, Hezekiah, Manasseh, Amon, Josiah, Jehoahaz, Jehoiakim, Jehoiachin, Zedekiah – altogether 21 kings.

Translated by Rabbi Dr. Zev Farber